יוצא לי לספק את השירות הזה די הרבה. קודם כל, באופן מקצועי. סוגים מסויימים של לקוחות אימון, ולא פחות מהם לקוחות של ייעוץ עסקי, נדרשים לעתים לניעור יסודי. אני לא מדבר רק על הדברים הרגילים – אמונות מגבילות, הנחות יסוד לא מבוססות, אזור הנוחות ואפילו סתם תירוצים. אני מדבר גם על אלו שמרשים לעצמם לשקוע ברחמים עצמיים, חוסר אונים נרכש, "אתה לא מבין" ושאר מצבים רגשיים שלא יוצא מהם שום דבר טוב.
אז כאמור, לא פעם אני מוצא את עצמי מצחצח היטב את השפיץ של הנעל המטאפורית שלי, כדי שחס וחלילה לא אימצא מזלזל בכבוד הלקוח, ומעניק לו בעיטה הגונה באחוריו. יאללה?!
אבל לא רק לקוחות. גם חברים ומכרים שונים צריכים לעתים את הדחיפה. ומעניין שלא מעט מהנבעטים הם מאמנים או יועצים אחרים, בעלי עסקים קטנים וגם מנהלים שונים שלא היו מהססים לתת את השירות הזה לאחד העובדים שלהם בעצמם במקרה הצורך. רק מה – חוץ מהברון מינכאוזן, כנראה שאף אחד מאתנו אינו מסוגל באמת למשוך את עצמו מתוך הביצה על ידי משיכת שערו שלו.מסתבר שכולנו צריכים לפעמים יד (או רגל) שתעזור לנו קצת.
הבעיה הגדולה היא שאנחנו שונאים לבקש. לעזור – בשמחה. לבקש עזרה? חס וחלילה. וככה אנחנו מתבחבשים ונתקעים בבוץ, מבזבזים זמן ואנרגיה ולא מגיעים לשום מקום. לפעמים אנחנו יוצאים מזה לבד איכשהו, לפעמים הנסיבות מאלצות אותנו לזוז, ולפעמים מישהו בא ובועט.
ומה הסיבה העיקרית? ממה שאני רואה – חששות ופחדים. הפחד הוא לעתים קרובות מה שמכניס אותנו לבוץ מלכתחילה, והוא גם מה שמשאיר אותנו שם. פחד להסתכן, פחד לעמוד למבחן ולצאת פחות ממושלם בו, פחד להודות (בעיקר לעצמנו) שלא תמיד יש לנו מושג מה קורה, או איך נצא מזה, פחד להיראות חלש, פחד לאכזב… ועוד ועוד. למעשה, כנראה שאין שום דבר בעולם שאי אפשר למצוא מישהו שפוחד ממנו.
הדבר המעניין לגבי הפחד הוא שבדרך הוא נעלם בשניה שאנחנו מתחייבים. אפשר לחשוב על דרך פעולה כלשהי שמפחידה אותנו, אפשר לדחות ולדחות, אבל איכשהו, ברגע שהחלטנו, בדרך כלל הפחד מתחלף בעשייה ובתקווה.
"אומץ הוא הכוח להשתחרר מהמוכר" (ריימונד לינדקוויסט)
אומץ לכל!