פעם, כולם גרו בשבטים, בכפרים קטנים, בעיירות שבהן כולם הכירו את כולם. לא תמיד זה כל כך אידיאלי, אבל יש בכך יתרון אחד ברור; כל אדם היה ישות בפני עצמה. שכניו הכירו אותו בשם, ידעו מיהו, ידעו משהו על משפחתו, על ההיסטוריה שלו. כל אדם היה אחד ויחיד, מיוחד בדרכו.

היום רובנו גרים בערי ענק שבהם בניין אחד עשוי להכיל יותר אנשים מאשר כפר שלם, ואין לנו כמעט מושג מיהם השכנים, מה שמו של העובד בסופרמרקט, מי האיש שאצלנו תיקנו את הפנצ'ר בגלגל, מה מיוחד בנהג המונית שעצרנו אתמול. מחקרים שונים הראו שרוב האנשים אינם מסוגלים באמת להכיר יותר מכמה מאות אנשים, ובעצם אינם מסוגלים לטפל במספרים גדולים אלא על דרך ההפשטה. אולי זה עומד בשורש הלחץ המופעל בחברה המודרנית על כולנו להפוך לנתון סטטיסטי, להיות 'פונקציה' במקום בן אדם, 'לקוח' במקום 'אילנה רובינק שגרה ברחוב נחשון והיא קוסמת בטיפול בנוער בעל קושי חברתי', 'איש מכירות' במקום 'יוסי גל – האדם שיודע איך לשכנע את הלקוחות שהדבר הכי נכון עבורם הוא להגדיל את עסקת החבילה ב30%, ולחזור לשדרוג כל חצי שנה'. בקיצור, העולם מנסה להפוך את כולנו ל'פריט עובר לסוחר' (commodity).

וכשזה קורה לנו, אנחנו מרגישים את זה, ורע לנו. רע לנו שאנחנו 'סתם עוד בורג במערכת'. רע לנו כשהלקוחות לא מפגינים כלפינו הערכה, ומוכנים לקנות ממישהו אחר בלי היסוס. רע לנו כשאנחנו מרגישים שאין בנו שום ייחוד, שאנו ניתנים להחלפה בקלות, שאף אחד לא ממש ישים לב אם ניעלם ובמקומנו יהיה מישהו אחר. הסתכלו מסביב ותראו את הניסיונות הנואשים של רבים כל כך להיות 'מיוחדים', להיות 'מישהו' – ואפילו מישהו שלילי, ובלבד שלא להיות כמו כולם. החל מבני עשרה עמוסי פירסינג וכלה בפוליטיקאים פרובוקטיביים, העולם מלא בטווסים אנושיים שמנפנפים בזנבם המלאכותי בתקווה שתשומת הלב שזה מעורר תמלא את החלל שבתוכם.

הרבה מתאמנים מרגישים כך. לא מוערכים על ידי המעביד שלהם, לא מוערכים על ידי הלקוחות שלהם, ואפילו לא מוערכים על ידי המשפחות שלהם. גם באימון ניהולי אני נתקל לעתים קרובות במנהלים כאלו. עבור העובדים שלהם, הם נתפסים כבעלי סמכות, כגורם משמעותי, כדומיננטיים. אבל בעיני עצמם הם לעתים קרובות חסרי ברירה, נתונים בסד של דרישות מלמעלה ומלטה, חסרי יכולת לקיים מדיניות עצמאית אמיתית או להוביל את תחום אחריותם בהתאם לערכים שהם מאמינים בהם. רבים מהם משוועים לתמיכה שתאפשר להם להצליח בדרכם, במקום בדרכו של המנהל שמעליהם. הרבה מהם כל כך שבויים בתחושה זו עד שהם שוכחים לבדוק האם הם עצמם מחוללים את אותן התחושות בכפופים להם, בלקוחות שלהם, או בבני משפחתם.

לכן לדעתי אחד הדברים החשובים ביותר שמאמן יכול לעשות עבור המתאמן שלו הוא לסייע לו לזהות את הערך הייחודי שבו, ולאפשר לו להביא לביטוי מרבי ויום-יומי את האישיות הייחודית שלו. לסייע לו להפוך מ-'סתם עוד אחד' ל-'יחיד ומיוחד בדרכו'.

איך להפסיק להיות נתון סטטיסטי ולהיות אדם? איך להיות זה שיודעים את שמו, שמכירים בתרומתו, שמפגינים כלפיו הערכה אישית, חיבה ונאמנות?

על זה בפוסט הבא.